בכל פעם שאמרתי לילדים לשים את המגנים לקראת אימון קרבות, שמתי לב כי הילדים מתפלגים לשניים אלו שעונים "יש!!" מול אלו העונים "אוף!!". כששאלתי את הילדים שסירבו לתרגיל למה הם לא נהנים מקרבות הטאקוונדו, בזמן שהם מגיעים לאימונים באופן סדיר מרצונם החופשי, הם כמעט תמיד ענו את אותה תשובה: "אני לא אוהב קרבות". לאחר ששאלתי אותם למה הם לא אוהבים קרבות כמעט כולם ענו שתי תשובות – או שהם פוחדים מההרגשה הנלווית להפסד או שהם חוששים שיכאב להם (פיזית).
אז מה אני עושה כשהתלמידים שלי פוחדים להתמודד עם משהו שנראה להם חסר סיכוי?
ראשית אני משנה להם את הגדרת היעדים שלהם והנחת היסוד (הפרדיגמות) המגבילות אותם. אני אומר להם: ברור שרוב הסיכויים שהיריב שלנו ינצח ואנו נפסיד, או ברור שיש סיכוי סביר כי נקבל מכות לא נעימות במהלך הקרב... אבל אתם יודעים מה ההבדל בין לוחם לאדם רגיל? ההבדל הוא שהאדם הרגיל נמנע להתמודד עם קושי ומתרחק מקשיים כמו מאש, בזמן שלוחם תמיד יתקוף את הקושי על מנת לצמוח ולגדול "מהסיטואציה הבעייתית".
לכן, אם אני פוחד להפסיד או לקבל מכות חזקות מילדי הקבוצה החזקים דווקא מולם אבחר להתמודד כמה שיותר. הרי ככל שאתמודד מול ילדים אלו, והכי חשוב – מול הפחדים שלי, כך אצמח ואגדל יותר, אסתגל ואתחזק בתור לוחם הכי הרבה!
ברגע שהילדים הבינו כי ההתמודדות אל מול פחדיהם שלהם חשובה יותר מהניצחון על המזרון (קביעת יעד חדש) ההתנגדויות הפנימיות קטנות משמעותית!
וברגע שהם הבינו כי לוחמים טובים לאו דווקא תמיד מנצחים אלא מחפשים את הקושי על מנת לתקוף אותו עד שיחוסל (שינוי הנחת יסוד מיהו לוחם טוב) אז השילוב בין השניים נותן לי אחוז הצלחה גבוה מאוד של ילדים הנכנסים לזירה חדורי מוטיבציה לגדול להתפתח ולהשתפר!
כך הקושי שבעולם החיצון הופך להזדמנות אדירה לאמן את היכולת הרצויה.
לסיכום – תנו להם להתמודד עם הקשיים תוך מתן יעדים ליכולות הפנימיות המנצחות את הקושי. ואם אתם שולטים היטב בחומר, אף בודדו את הפרדיגמה העיקרית המעכבת אותם והחליפו להם באחרת המעצימה אותם.
בסופו של יום, אכן כל קושי הוא ההזדמנות הגדולה לצמיחה אמיתית!